הרפתקה בשטח – איך עושים מסלול של "גדולים" עם ילד קטן ונהנים

מאת דניאל פלמנשטיין, אבא של דוד 

  

לפעמים, כאשר אני יוצא לטיולי אופניים מודרכים ברחבי הארץ במסגרת קבוצה מאורגנת, אני מוצא את עצמי מהרהר: "ומה אם נעשה את המסלול היפה הזה רק שנינו, אני והבן? בוודאי יהיה לו מעניין, אך מה עליי לעשות כדי שהוא גם יעבור אותו בשלום וייהנה?"
לעתים לאחר הרהורים המסלול עובר לרשימת המתנה לשעת כושר בעתיד, ולעתים אנו מעזים... ומצליחים!

כך גם היה באפריל האחרון, כשיצאתי עם קבוצה בהובלת שני מדריכים מתנדבים מקהילת דמו 364 לרכיבה מירושלים למודיעין. חזרתי מהרכיבה מלא בציפייה וכוונה לחזור על המסלול עם דוד (בן 8 אז), ובהקדם האפשרי!

מספר גורמים תרמו להחלטה להביא ילד קטן בסך הכל למסלול קשוח של "גדולים": נופים משגעים של הרי ירושלים ופרוזדור ירושלים הטובלים בירוק פרחוני בעונת האביב, אוויר צלול, שפע נקודות עניין לאורך הדרך, מקומות נחמדים להפסקת אוכל, וכמובן – נסיעה עם אופניים ברכבת! מי יוכל לסרב לכך?

ואכן, דוד לא סירב אלא נענה ברצון לאתגר הלא טריוויאלי. וכך, כעבור שבוע בלבד, ביום שישי בשעה 6.30 בבוקר עלינו על רכבת ריקה בתחנת מודיעין מרכז, התיישבנו עם האופניים בקרון האופניים הייעודי ותוך 20 דקות בלבד הגענו לתחנת יצחק נבון בבירה. חו"ל זה כאן!

ביציאה מהתחנה אל הרחוב הסואן חיכתה הפתעה לא נעימה – הסוללה במכשיר הניווט שלי שבו נשמרה הקלטת המסלול שבקה חיים. מזל שבסך הכל זכרתי את הדרך מלפני שבוע והיה לי קובץ מסלול שמור בטלפון. יצאנו לדרך, וכמעט מיד, ליד גשר המיתרים, נפרדנו מהעיר כאשר ירדנו לעמק ליפתא הוא עמק הארזים דרך מחלף "השבלול" הייחודי. השבלול הוא מקום מעולה לתמונות וידאו. הרכיבה בעמק הארזים היא על דרכים ושבילי אספלט, וכדאי לרדת במהירות מבוקרת מאחר שהשיפועים תלולים! מומלץ לתדרך את הילדים (ולא רק) מראש לגבי שימוש בבלמים. בסוף הירידה התחברנו לשביל האופניים סובב ירושלים והמשכנו בו לכיוון מוצא, כאשר מסביבנו כרמים ושדות ירוקים ורצי בוקר מקדמים את פנינו.

לפני מוצא המסלול שלנו לוקח אותנו לכיוון מבשרת ציון. זהו הקטע היחיד הנחשב בעיניי לבעייתי במסלול, והוא רכיבה בעלייה על דרך הגישה למבשרת בשולי הכביש. בשעה שבה רכבנו הכביש עדיין לא היה עמוס ברכבים. הרכיבה עצמה אינה ארוכה מבחינת מרחק, אולם היא מתנהלת בעליה תלולה. כאן שלפתי מהתיק את כבל הגרירה Towwhee האהוב שלנו שבו אנו משתמשים כבר מספר שנים, והביא את הילד לגובה הרצוי וחסך לא מעט זמן וטנטרומים. בסוף העלייה חיכה לנו גן שעשועים נחמד בכניסה לעיר, בו ניתן היה לנוח ולהירגע מהרכיבה הלחוצה בשוליים.

המשך הרכיבה על מדרכות של מבשרת הביא אותנו למעיין הנפלא והצלול "עין מבשר" שמתחבא לו מתחת למפלס הרחוב על צלע ההר. במקום נמצא גם מקווה פעיל במבנה סגור וגם בריכת מעיין פתוחה ומוצלת. יושבים, נהנים ומקשיבים לקול המעיין הנובע ולא מאמינים שמקום כזה אכן קיים.

לאחר רכיבה נוספת על מדרכות הגענו לקצה היישוב (בדרך התברברנו, זוכרים שרכבתי ללא מכשיר ניווט?) וירדנו בירידה תלולה וטכנית למדי (אפשר לרדת גם בהליכה) לערוץ נחל, בו רכבנו על דרך עפר טובה עד הכניסה ליישוב בית נקופה, ושם חיכה לנו מעיין נוסף בשם "עין מסייעת". מימיו היו מזמינים פחות, והוא גם חשוף, אבל מעניין לבקר בו, ויש לידו גם כמה עתיקות.

במחלף חמד חצינו לצד השני של כביש 1 ורכבנו דרך הכפרים עין נקובא ועין רפא. בכפרים הללו ישנם מספר בתי קפה ומסעדות בהם ניתן לשבת, לשתות קפה ולאכול משהו מתוק להמשך הדרך. ביציאה מעין רפא ובכניסה לערוץ נחל כיסלון נמצא המעיין השלישי שלנו, עין לימון. עוברים אותו ולאחר רכיבה בשביל האדום (דרך נחל כיסלון) מגיעים להתפצלות שבילים (המכונה "צומת h" בפי מדריכים בזכות צורתה) ועולים ל"כיסלון הצפוני" לכיוון שואבה. גם העלייה הזאת מאתגרת, ושוב שלפנו את הכבל כי אין מה לעשות, חייבים להגיע לשואבה בחיים, מאחר ששם חיכה לנו "חומוס אליהו" להפסקת צהרים. יצוין שיש גם נקודות אוכל חלופיות הן בתחנת הדלק והן בצד השני של מחלף שואבה בעגלת קפה שפועלת במקום בימי שישי.

ההפסקה הייתה בדיוק בזמן ובמקום הנכון. בניגוד לדעה המקובלת, החומוס לא הפיל אותנו מהרגלים אלא, להיפך, הוסיף כוח ומוטיבציה להמשך, וההמשך בהחלט הגיע. חצינו שוב לצד הצפוני של כביש 1 ועלינו על דרך דיפנבייקר, שרצה מנווה אילן עד שער הגיא פחות או יותר במקביל לכביש 1.

ביקרנו בטור הדומם של המשוריינים בצד הדרך והמשכנו על דיפנבייקר בכיוון מערב. הדרך נוחה מאוד ומתגלגלת מעלה ומטה, עד שעוברת למגמת ירידה ממושכת, שגם במהלכה חשוב לשלוט במהירות. בדרך עוברים ליד גן יפני ייחודי וגם ליד מספר משלטים ששימשו את כוחותינו לשמירה על הפרוזדור בימי מלחמת העצמאות ולאחריה (הגבול עם ירדן עבר בסמוך).

משער הגיא פנינו צפונה (ימינה) בכביש שירות סלול במגמת עלייה. למעשה, הגענו לפאתי פארק קנדה, כלומר הסוף נראה ממש קרוב, והנה מגיעים למודיעין! אבל לא כל כך מהר, והטמפרטורות התחילו כבר לעלות, ולכן לקחנו הפסקות בלתי נמנעות בצל.

לאחר שחצינו את כביש 3, רכבנו דרך המטעים והשדות עד לדרך החשמונאים שהיא אחד מכבישי הגישה למודיעין. שם עלינו על שביל אופניים סלול שהביא אותנו, שוב במגמת עליה מתונה אך מעצבנת, ישירות למרכז העיר ולתחנת הרכבת, בה ראינו, לאחר 8 שעות(!), את המכונית שהשארנו בחניון הגדול הסמוך לתחנה. תם הטקס, וחזרנו הביתה – פשוטו כמשמעו – עייפים אך מרוצים מאוד לאחר 45 ק"מ רכיבה וכ-450 מ' טיפוס מצטבר.

הטיול היה חוויה לא פשוטה אך בלתי נשכחת עבור דוד, והוא זוכר אותו בהנאה ובסיפוק רב היום וכנראה לא ישכח עוד זמן רב. גם אני, מן הסתם, זכיתי ביום של זמן איכות עם הילד ובחוויה ייחודית. הטיול הצליח כיוון שהיה מעניין, לא שגרתי, התנהל בקצב סביר מבלי למהר או להילחץ, ולא בכדי מחצית מהזמן ברוטו של הטיול הוקדשה להפסקות ומנוחה. וכן – היינו מצוידים באביזר "מציל חיים" שהוא הכבל, אשר בלעדיו קרוב לוודאי לא היינו צולחים את האתגר.

אחרי הכל, המטרה הייתה ליהנות ולא לסבול, וכך היה. וכמובן, גם אופני השטח של דוד – woom OFF AIR 5 – תרמו להצלחת הטיול בזכות משקלם הנמוך, בלימה מדויקת והשיכוך המפנק שאותו דוד הפעיל בקטעים קופצניים וטכניים בכיסלון ונעל בקטעים מישוריים זורמים.

למדתי שתחבורה ציבורית היא דרך מעולה לבצע מסלולים חד-כיווניים, מה שמרחיב משמעותית את המגוון והאתגר בהרפתקה. חשוב לשים לב גם לכך שברכיבות ארוכות נכנסים בהכרח לשעות החמות, ויש להתחשב במזג האוויר (שבאותו יום היה מעולה).

אני מאמין שבהיערכות נכונה ומחושבת ניתן גם לנסות אתגרים שונים, וההצלחה מתגמלת מאוד.