משהו שהוא רק שלנו

הרבה זמן חיפשתי דרך לייצר זמן איכות אמיתי עם הבת הבכורה שלי. משהו שהוא רק שלנו – מרחב שבו נוכל להתחבר לטבע, להתגבר יחד על מכשולים, לבנות ביטחון, אבל גם פשוט ליהנות. רציתי פעילות שגם תעצים אותה וגם תזכיר לי לנשום.

בגיל חמש וחצי קנינו לה את אופני ה-woom הראשונים שלה. קטנים, צבעוניים, קלים – כאלה שמזמינים הרפתקה. ומאז, כמעט בכל יום שישי אחרי הלימודים, כשמסתיים השבוע ואיתו הריצות והעומס, היינו יוצאות יחד לרכיבה בין השדות של המושב.

בהתחלה זו הייתה רק רכיבה. אבל מהר מאוד הבנתי שזה הרבה מעבר – זו הייתה למידה משותפת. על איך לעלות עליות תלולות, איך לא לפחד מהירידות, איך להרגיש את הגוף מתמודד ומתחזק. 

עשינו עצירות קטנות בין עצי האבוקדו, ומצאנו את עצמנו שותות מים ומדברות – רק היא ואני. על מה שהיה בגן, על חברות, על פחדים, על חלומות. הריחות של האדמה הרטובה, הרוח בפנים, וההתרגשות של "הצלחתי" בכל ירידה – כל אלה הפכו לחלק מהשגרה שלנו.

כל רכיבה היא מסע קטן של גילוי והתאהבות

השליטה שלה באופניים הגיעה כמעט מיד, כאילו רק חיכתה לרגע. ומאז – כל רכיבה הפכה למסע קטן של גילוי. היא התאהבה בטבע, ואני התאהבתי בלהיות שם איתה.

היום היא כבר בת שמונה, מצוידת באופני woom 5 שלה – גדולה, בטוחה, מובילה. ולאט לאט, גם אחותה הקטנה, בת שלוש וחצי, מתחילה להצטרף אלינו לרכיבות קצרות בשדות. מדוושת בעקשנות, עם מבט נחוש בעיניים – בדיוק כמו אחותה.

וככה, בין שבילים ועליות, עם בוץ בנעליים ולב פתוח – אנחנו בונות זיכרונות שילוו אותנו עוד שנים קדימה.